תחרות מילה במקום | היצירות הזוכות

תחרות 'מילה במקום' עסקה השנה בנושא תקווה.

היצירות הזוכות יובאו כאן מצרוף נימוקי השופטות. זאת הזדמנות נהדרת להודות לשופטות יעל שורץ ותמנה באלף-ברנע שלקחו על עצמן תפקיד זה בהתנדבות וברצון רב

היצירות הזוכות במקצה שירה

מקום ראשון | ליבי לביא

ינשוף

כָּל הַחַיּוֹת יָפוֹת בַּחֲלוֹם
כָּךְ הָיוּ גַּם הַיַּנְשׁוּפִים,
גְּדוֹלִים כִּמְעַט כָּמוֹנִי
נִצָּבִים עַל עָנָף בְּאוֹר יוֹם.
אֵיזֶה עֵץ כַּבִּיר הָיָה זֶה שֶׁנָּשָׂא מִשְׁקָלָם
אוּלַי הָיוּ הֵם עֲשָׂרָה, נוֹצוֹתֵיהֶם צְפוּפוֹת
וְהֵם דּוֹמְמִים וּמַבִּיטִים בָּנוּ
כְּאִלּוּ אָנוּ בְּנוֹת דְּמוּתָם.

כָּל הַחַיּוֹת יָפוֹת בַּחֲלוֹם
אֲנִי מַרְכִּינָה אֵלַיִךְ מַבָּט.
הַלַּיְלָה מַשְׁמִיעַ קוֹלוֹת נְשִׁימָה כְּבֵדִים,
יַנְשׁוּף, תִּנְשֶׁמֶת, אוֹחַ.
בְּשֶׁקֶט מֻחְלָט
הִתְעוֹפֵף מֵעָלֵינוּ אֶחָד
כִּדְרָקוֹן מֵטִיל צֵל,
הַיָּם נִשְׁקָף מֵאֲחוֹרָיו.

כָּל הַחַיּוֹת יָפוֹת בַּחֲלוֹם
וְהָאִמָּהוֹת הַיָּפוֹת חוֹלְמוֹת חֲלוֹמוֹת
עַל צִפּוֹרִים עֲצוּמוֹת.

עַל מִלִּים יָפוֹת כְּחַיּוֹת הַפּוֹרְשׁוֹת כַּנְפֵי עֲנָק,
עַל חֲלוֹמוֹת הַנִּגְלִים בְּאוֹר יוֹם.
עַל לֵילוֹת מִתְנַשְּׁמִים שֶׁבָּהֶם הֵן
אוֹחֲזוֹת יַד יַלְדָּתָן
וְרוֹאוֹת
יֹפִי.

נימוקי השופטות:

השיר המופלא  זימן לנו כניסה לעולם חלופי, עולם שבו מרחפים בין כנפיים ענקיות, יערות רחוקים ובמרחב האינטימי שבין אם לבתה. במקום הרך הזה, נוצר עולם מוגן, חלופה לעולמנו הקשוח והמפחיד. זהו שיר שאמנם כתוב במילים אך מזמין אותנו לאיירו ובורא בדמיוננו עולם של בעלי כנף גדולי מימדים , ספק ציפור, ספק דרקון אגדי ופנטסטי. הקול הנשי והאימהי מזכיר שיר ערס של אם לבתה, ובו היא יכולה להחזיק את ידה ולהראות לה את היופי שבעולמן. ולנו נותר להתערסל בתוך המילים, להחזיק ביד נשים נבואית ולראות את הטוב והיופי. זכינו.

מקום שני | מתן גנדלמן

בחדר הבטוח שלי
יש קיר אחד מניילון
ואתה אומר,
יש עוד זמן לבנות

הימים כהים הכל מטושטש
דברים נופלים לי מהידיים
וברדיו השיר
שולח סימן
I'll stand by you

חיים חולפים,
הנה הם כאן.

בלי ששמתי לב
חג ועוד חג עברו
ואתה אומר,
יש עוד למה לקוות.

טוב שבאת בדיוק בזמן מתאים
בוא ניסע באוטו
נפתח חלון
תישאר היום
תישאר תמיד
תשיר לי עוד שיר
ועוד

חיים חולפים,
הנה הם כאן

נימוקי השופטות:
"בחדר הבטוח שלי" הוא שיר עכשווי ומסקרן.
השיר מנכיח מערכת יחסים  מבלי ששומעים את הצד השני.

השיר מתאר דברים מטושטשים וכהים אשר קשה לאחוז בהם ובכל זאת מוצאים נקודת אחיזה -  במוזיקה, בשירה , בהווה ובידיעה שהחיים הם כאן ועכשיו.

השיר משמיע קול של דור שקולו כולל  ערבוב בין עברית ואנגלית .
לתחושתנו, השיר ממש מבקש לחן.

 היצירות הזוכות במקצה סיפור קצר

מקום ראשון | מורן ברקן אברמסקי

חומרים
1. פנקייק עננים יפני, בשביל ליצור ענן, צריך להפריד חומרים, להקציף ולחבר בעדינות.
2. לטבול בים ב17:00, מפגיש עם מערבולות, גלים וחלקי מדוזות. המים צורבים מעט, אך החמימות של הים מחבקת.
3. אנחנו כמו שני חומרים שכעת לא מסוגלים להתמזג. כעס מייצר אצלי שתיקה רועמת.
4. הרגע שבו הפנקייק מוכן, זהו הרגע בו הטמפרטורה קבועה, לא חמה מידיי, הורדת המכסה לפני הזמן עלולה לגרום לפנקייק לצנוח אל תוך עצמו.
5. הנקודה בים בו הגלים נשברים, בה מרגישים הכי הרבה. קצף גלים שנשבר, מלח צורב את האף והמכה בגב, גורמת לברכיים להתחכך עם החול בכאב.
6. אנחנו הולכים לים ושותים בירה קרה, גם השתיקה קרה.
7. כשלוקחים ביס מהפנקייק, התחושה היא כמו לנגוס בענן.
8. חמימות המים, מקררת את הכעס ומחממת את הקרירות של החומרים. להיות בעומק של המים, הגלים מרימים למעלה, ולא מכאיבים כמו במקום שבו הם נשברים.
9. חוזרים לבית שלנו, הלאות שחוזרים איתה מהים, מורידה מעט את החומה בינינו. חמישה אנשים מתקלחים בסבבים בשתי מקלחות. לכל חומר יש את הקצב שלו.

נימוקי השופטות:

בסיפור "פנקייק עננים" החומרים שמהם עשוי המתכון מתחברים לסיפור קצר ומסקרן על תקווה.

אהבנו במיוחד את המעברים בין פעולות יומיומיות להתרחשות במפלס הנפשי המתוארים בסיפור. 

התיאורים טובים ומדויקים וגורמים לקורא להבין ולהרגיש את ההתרחשות הפנימית. 

מקום שני | עמית שוטנפלס

נוסע באוטו, שומע רדיו עם זמזום קל, מתחבט אם להעביר תחנה או לנסות להתעלם עד שיגיעו השורות האהובות עליי בשיר. עובר ליד עוד תחנת אוטובוס שיש בה חנות פרחים ופירות ישר מהשדה – שסק ותותים, אחד בעשרים שתיים בארבעים. כל תחנות האוטובוס מארחות חנויות פרחים של נערים מחוצ'קנים. רובם שוכבים אפרקדן על הספסל של התחנה , מסתכלים בסרטונים של קופים עושים פיתה שווארמה, מתפללים לאלוהים שיגיע איזה טמבל שעושה קטע לטיקטוק, יקנה את כל הפרחים וישאיר טיפ של 500 שקל. רק חסרות כמה ג'ובות והם מביאים את הבושם החדש של שאנל, זה שיש רק לילד הטחון בכיתה. עוד תחנה ועוד נער פרקדן, וחוזר חלילה כמו איזו מטאפורה שחוקה למצב ואני מנסה להבין מי מביא לנערים את הפרחים לדוכנים.
אני פונה לתוך טירת הכרמל, ולצד הדרך, במיקום איום שאי אפשר לעצור בו, נער דרוך עם דוכן פרחים, הפרחים בדוכן נראים קצת עייפים, השלט כתוב על קרטון ירקות הפוך: "פרחים לשבת! בואי נקנה רק תותים!" הנער מסתכל לתוך העיניים של כל מי שחולף - מנסה ללכוד לקוחות בשלוש שניות של אינטראקציה. הוא צריך להביא מספיק כסף שיהיה לפופקורן גדול ולקולה הזאת שמעורבבת עם מים. ביום שני יש לו דייט עם דאינה מי"ב 3, כבר חצי שנה הוא מחפש את האומץ להזמין אותה לסרט, ובלי פופקורן וקולה עדיף כבר להישאר בבית.
הסתובבתי בכיכר וחציתי את הכביש לדוכן. הסתכלתי על כל הזרים שהיו לו ואמרתי לו: "תביא את הפרחים הכי זולים שיש לך". "יש צבעונים ב-40, נץ חלב ב-35 שקלים." "תביא נץ חלב", אמרתי. "שתדע, אלה לא נובלים אף פעם", הוא אמר לי, וצחקנו

נימוקי השופטות:

בסיפור  זיהינו סיטואציה שבה עייפות החיים והמציאות המותשת הופכים לרגע פיוטיים. במפגש קצר וכל כך אנושי האפרוריות הופכת רכה. השפה, המקומיות, הדמויות המתוארות נשענות על דמויות שמוכרות לנו מחיינו ומהמציאות הישראלית המקיפה אותנו. הפרחים הופכים להיות מעין סמל מטאפורי לנער המחוצ'קן שמייחל לעשות רושם בדייט, להיות הפרח שאינו נובל, כמו נץ החלב שהוא מוכר למספר. אולי, אולי כנגד כל הסיכויים הוא יזכה בדייט עם דיאנה ונץ החלב לא ינבל, אלא ירים את ראשו.. אולי… ואז עולה חיוך כי גם הקורא/ת יודעים על בשרם את טיבה של המציאות. הסיום עם הקריצה נהדר וחזק.

בהצלחה לזוכים בתחרות הארצית